Get email notifications of blog updates

Thursday, December 18, 2014

Parashat Miketz 5775

Part I: The Qualified Statesman
One piece that always troubles me in the Joseph story is how Pharaoh can appoint a foreigner - whose major political achievement is dream interpretation and a few broad suggestions in dealing with famine - to second in command over all of Egypt. Did no one object to a novice being given a job with such responsibility (such quick promotion seems to be a pattern with Joseph)? As my Grandfather would say, they should want a statesmen, not a shepherd. The Gemara in Sotah seems to pick up the same question and inserts some miraculous interference to help Joseph out.

בראשית פרשת מקץ פרק מא
Genesis 41
(41) Pharaoh said to Joseph, “I am Pharaoh, and without your no man will lift his hand or his foot in all of Egypt.”
(מד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא־יָרִים אִישׁ אֶת־יָדוֹ וְאֶת־רַגְלוֹ בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:

תהלים פרק פא
Psalms 81
(6) Testimony He placed with Johseph [the letter ה is added to his name] in His going against Egypt; I heard a language I did not know.
(ו) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא־יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לו עמוד ב
Babylonian Talmud, Tractate Sotah, 36b
Said Rebbi Chiyyah son of Abba, said Rebbi Yochanan: At the time when Pharaoh said to Joseph, “Without you a man will not lift his hand, etc.,” Pharaoh’s astrologers said, “A slave whose master purchased him for twenty silver pieces you want to put in charge of us?” He said to them, “I see royal breeding in him.” They said to him, “If so, he must know seventy languages.” Gabriel came and taught him seventy languages, but he could not learn them. He [Gabriel] added one letter to him  from the Name of the Holy One, blessed be He and he learned, as it says, “Testimony He placed with Johseph in His going against Egypt; I heard a language I did not know.” The next day, every language that Pharaoh spoke to him he answered him with.. [Joseph] spoke with him in the holy language, [but] he [Pharaoh] did not know what he [Joseph] said. He said to him, “Teach me!” He taught him but he did not learn. He said to him, “Swear to me to not reveal this,” and he swore to him.
א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, בשעה שאמר לו פרעה ליוסף:ובלעדיך לא ירים איש את ידו וגו', אמרו איצטגניני פרעה: עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו? אמר להן: גנוני מלכות אני רואה בו: אמרו לו: א"כ, יהא יודע בשבעים לשון! בא גבריאל ולימדו שבעים לשון, לא הוה קגמר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד, שנאמר: עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים (שפת לא ידעתי אשמע). ולמחר, כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה. אישתעי איהו בלשון הקדש, לא הוה קא ידע מאי הוה אמר, א"ל: אגמרי! אגמריה ולא גמר, אמר ליה: אישתבע לי דלא מגלית, אישתבע לו.

Part 1.5: Hebrew and Aramaic
In the Talmudic piece above, we begin to see a separation between Hebrew and other languages. The former seems to be limited in its accessibility. But we also learn that while Pharaoh has trouble with Hebrew, God’s ministering angels seem to be incapable of understanding Aramaic (which might be a fill-in for all languages other than Hebrew).  So one court, the one on Earth, knows 70 languages, but cannot understand Hebrew. And the Heavenly court understands only one language, but it is the one incomprehensible to courts on Earth. Know here that Shamshai (שמשי) was one of Achashverosh’s scribes.

אסתר פרק ו
Esther 6
(ב) וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל־בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:
(2) It was found being written that which told of Mordechai and Bigtana and Teresh - two of the king’s eunuchs  from those who guard the goblet - who attempted to strike the king Achashverosh.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד ב -טז עמוד א
Babylonian Talmud, Tractate Megillah 15b-16a
“It was found being written.” It should say “was written.” It teaches that Shamshai [one of the king’s scribes] erased and Gabriel wrote.
וימצא כתוב, כתב מבעי ליה! מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב.

דף על הדף סוטה דף לו עמוד ב
Daf al Ha’Daf, Sotah 36b, David Avraham Mandelbaum, 20th Century Israel
איתא במגילה (ט"ז ע"א) מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב...
יש להבין מדוע דוקא גבריאל, הוא שהיה כותב ולא מלאך אחר…
ובספר "יקרא דאורייתא" הביא בשם ספר "עלי ציון" שתירץ עפ"י הגמרא בסוטה (לג א), אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית,דאמר רבי יוחנן, כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. דהיינו שמלאכי השרת מכירין רק בלשון הקודש. והנה גבריאל יודע גם שאר לשונות, וכדאיתא בסוטה (לו ב) שבא גבריאל ולימדו ליוסף שבעים לשון. וא"כ י"ל, דאף הכא, על כרחך היה צריך גבריאל לכתוב מה שמחק שמשי, דרק גבריאל היה יודע בשאר לשונות.
In tractate Megillah (17a) it teaches that “Shamshai was erasing and Gabriel was writing.”
It is necessary to understand why it was specifically Gabriel who was writing and not another angel…

And in the book “Yikra D’Oraitta,” it brings in the name of the “Alei Tzion” who answers according the Gemara in Sotah, “Said Rav Yehuda, ‘Surely a person should not request his needs in the Aramaic language,’ for Rebbi Yochanan said, ‘Anyone who requests his needs in Aramaic, the ministering angels do not help him, for the ministering angels do not know Aramaic.’” That is, the ministering angels only know the holy tongue (Hebrew). But from here [we understand] that Gabriel also knows the other languages. Like we have in tractate Sotah that Gabriel came and taught Joseph seventy languages. And if this is so, it is necessary to say, that even here it had to be Gabriel who wrote what Shamshai erased, for only Gabriel [among the angelic court]  knows other languages.

Part II: The Jew Playing by Foreign Rules
There are many other parallels between the Joseph story and the Esther story, both of which involve an exiled Jew in a foreign court playing by foreign rules. In both stories, a character (Jacob and Esther) uses language indicating that things cannot get any worse and it is time to throw caution to the wind and attempt one final effort of rescue among the rules of a foreign court. In Jacob’s case is it risking his son Benjamin after Simeon has already been held in jail and he believed Joseph dead. For Esther it is risking an unrequested audience with the king with the Jewish people at stake.
בראשית פרשת מקץ פרק מג
Genesis 43
(יב) וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת־הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא:
(יג) וְאֶת־אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל־הָאִישׁ:
(יד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת־אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת־בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי:
(12) The double money take in your hands, and the money that was left in the mouth of your sacks return in your hands; maybe it was a mistake.
(13) And your brother [Benjamin] take and get up and return to the man [Joseph].
(14) And God Almighty will give mercy onto you before the man, and he will send your other brother to you and Benjamin, and I, as I am bereaved, I am bereaved.

אסתר פרק ד
Esther 4
(16) Go and collect all the Jews found in Shushan and fast for my sake: do not eat or drink for three days, night and day; so too my attendants and I will fast as such, and thus I will go to the king in an uncustomary way, and as  I am destroyed [am dead], I am dead..
(טז) לֵךְ כְּנוֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל־תֹּאכְלוּ וְאַל־תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם־אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא־כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי:

רמב"ן בראשית פרשת מקץ פרק מג
Nachmanides, Genesis Chapter 43
ואני כאשר שכלתי שכלתי - ואני עד שובכם אהיה שכול מספק. כאשר שכלתי מיוסף ושמעון, שכלתי מבנימין, לשון רש"י. והנכון שהוא אומר, לא תוכלו להוסיף עלי שכול, כי כבר שכלתי. יתנחם מכל הבא עליו ביתרון כאבו על יוסף. וכמוהו וכאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד טז), כלומר כבר אני אבודה ואם ימיתני לא יוסיף עלי אבדון:
And I, as I am bereaved, I am bereaved - And I, until your return, will be bereaved due to doubt. Just as I am bereaved of  Joseph and Simeon, I will be bereaved of Benjamin [This explanation is]  in the words of Rashi. But the correct [meaning of what] he says is that  you will not be able to add bereavement to me, for I am already bereaved. He will be sorry for all that comes upon him in addition to his pain for Joseph. And like it, “And as I am destroyed, I am destroyed.” That is to say, I am already destroyed, and if he will kill me, he will not add destruction on me.
רשב"ם בראשית פרשת מקץ פרק מג
Rashbam, Genesis 43
As I am bereaved, I am bereaved - Like, “As I am destroyed, I am destroyed.” That is to say, I send him [Benjamin] with doubt, and what will happen will happen.
כאשר שכלתי שכלתי - כמו וכאשר אבדתי אבדתי. כלומ' על הספק אני שולחו, מה שאירע יארע:

Part III: Praying with Cleanliness
The Arukh Hashulchan here present the rules of needing to have clean hands before prayer. There seems to be a balance here between actually having clean hands before approaching the King of kings, or perhaps actually engaging in a ritual of cleaning the hands before such an approach. That is, I feel tension between the act being the important part or the result being the important part.

ערוך השולחן אורח חיים סימן צב
Arukh Hashulchan OC 92
סעיף ח
צריך לרחוץ ידיו במים קודם התפלה אם יש לו מים בכאן ואם אין לו צריך לחזור אחריהם עד פרסה והני מילי כשהוא הולך בדרך ויש לפניו בדרך שצריך לילך מים עד פרסה אבל אם צריך לחזור לאחוריו עד מיל חוזר ויותר ממיל אינו חוזר וכן כשיושב בביתו צריך לטרוח עד מיל וכל זה כשלא יעבור זמן התפלה אבל אם מתיירא שיעבור זמן תפלה א"צ לחזור אחר מים בכל ענין אלא ינקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי ולדעת הרי"ף אפילו בכה"ג צריך לחזור אחר מים לתפלה ורק בק"ש די בצרור וכו' [ט"ז סק"א]:

סעיף ט
ואימתי הצריכוהו מים כשידיו מלוכלכות מדברים שצריכים נטילה או שנגעו במקום מטונף אבל אם אינו יודע להם שום לכלוך ובבוקר הרי נטל ידיו ואף ע"פ שהסיח דעתו מאז מ"מ א"צ ליטול ידיו ולא לנקותן שסתם ידים כשרות לתפלה כמו שכשרות לשארי ברכות וכן במנחה אם נטל ידיו לסעודה ואינו יודע שום לכלוך א"צ נטילה וניקוי למנחה וזהו דעת הטור בשם י"א וכן הוא דעת הר"ן אבל י"א דהיסח הדעת פוסל לתפלה משום דסתם ידים עסקניות הן ובודאי נגעו במקום הטינופת וזהו דעת הרמב"ם והרא"ש וכן עיקר [הגר"ז] ואע"ג דלשארי ברכות לא חיישינן לסתם ידים לא דמו לתפלה שיש בה הרבה ברכות והוא כעומד לפני המלך אמנם אף לפי דעה זו אינו מחויב לטרוח אחר מים כשאין לו על מקומו כיון שאינו יודע להם לכלוך אלא ינקה בצרור או בעפר או בקורה וכותל וזה מועיל להיסח הדעת דטעמא דהיסח הדעת הוא שמא דבוק בהם מעט זיעה או צואה וכשמשפשף באלו הדברים יתקנחו וכן הדין כשעומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף ובתפלה א"א לילך ממקומו ינקה בדברים אלו וזהו כשעומד בשמ"ע אבל בפסוקי דזמרה או בק"ש וברכותיה יכול לילך ליטול ידיו במים אם יש מים בבהכ"נ אבל לילך למקום אחר גם באלו די בנקיון דברים אלו [כנ"ל ועמג"א סק"ג] ובעוסק בתורה תמיד די בנקיון דברים אלו [שם סק"ה]:
Article 8
One needs to wash her hands in water before the prayer (the Amidah) if one has water present, and if one does not, she needs to travel up to one parasang (a distance covered in about 72 minutes of walking) for it. But this is only the case when one is traveling and on the road ahead in the direction of travel there is water within a parasang. But if one needs to travel backwards, one goes up to a [distance of a] Roman mile, but more than a Roman mile one does not need to go back. So too, when one sits in her house, she must make an effort up to a Roman mile. But all this is when the time for prayer will not pass, but if she is afraid that the time for prayer will pass, she does not need to travel after water at all, but she may clean her hands on a rock or soil, or on any thing which cleans. In the opinion of the Rif, even in such a case one must go after water for prayer, and only for reading the Sh’ma is a rock and such sufficient.

Article 9
When is water required? When his hands are dirty from things which require washing, or where he touched a soiled place. But if he is not aware of any soiling, and in the morning he washed his hands, and even though he ceased thinking about it from that point, nonetheless, he does not need to wash his hands nor to clean them, for default hands are fit for prayer just like they are fit for other blessings. So too, for the afternoon prayer, if one washed his hands for a meal and is not aware of any soiling, one does not need washing and cleaning for the afternoon prayer. This is the opinion of the Tur in the name of, “There are those who say.” This is also the opinion of the Ran. But there are those who say that the cessation of thought renders [the hands] unfit for prayer, since by default hands are busy and surely touched a soiled place. This is the opinion of the Rambam and the Rosh, and it is the main opinion. And even though for other blessings we are not concerned with default hands, this is not similar to prayer which has many blessings, and it is as if one stands before the King. However, even according to this opinion one does not have to make too much effort  to find water when one does not have any in his place, since he does not have knowledge of any soiling. Instead, one should clean his hands on a rock or dirt or on a beam, or a wall and this is effective [to negate] cessation of thought. For the reason that cessation of thought [is an issue] is lest a bit of sweat or dirt sticks to them, and when he rubs them against the above items it will wipe off. So too is the rule when when stands in prayer and recalls that he touched a soiled place and during prayers one cannot leave his place, he should clean with the above things [a rock, ect.]. But this is only when standing for the Shemoneh Esreh. But during P’sukei D’zimra or the reading of the Sh’ma and its blessings one may leave to wash his hand with water if there is water in the synagogue. But [if one needs] to go to a different place, even for these [prayers] it is sufficient to clean with these things. And while engaging in Torah it is always sufficient with cleaning with these things.

No comments:

Post a Comment