Get email notifications of blog updates

Wednesday, December 31, 2014

Parashat Vayechi 5775

Part I: What Can We Learn from Genesis
A dilemma - which begins from Rashi’s first comment on the Torah where he challenges one might think the Torah should start in Exodus with the first commandment given to the Jews - is what is point of Genesis. Do we actually learn anything from the book? Can we determine how to live our lives in the time before the giving of the Torah? The question of deriving the length of mourning from Joseph’s mourning for Jacob brings up this very question. For those curious, the Babylonian Talmud bases the practice on a verse from Amos.

בראשית פרשת ויחי פרק נ
Genesis Chapter 50
(י) וַיָּבֹאוּ עַד־גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ־שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים:
(10) They arrived at the threshing house of Atad which is across the Jordan river; and there they wailed a great and heavy wailing, and he made seven days of mourning for his father.

This source is the only time in Tanakh where we hear of a mourning period of seven days. It seems like a natural place to support our present day seven day mourning period (or shiva from the Hebrew for seven).

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מועד קטן פרק ג, הלכה ה
Jerusalem Talmud, Tractate Moed Katan, Chapter 3, Halakha 5
מניין לאבל מן התורה שבעה [בראשית נ י] ויעש לאביו אבל שבעת ימים.

ולמידין דבר קודם למתן תורה? ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירה שמע לה מן הדא [ויקרא ח לה] ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת משכן ה' כשם ששימר הקדוש ברוך הוא על עולמו שבעה כך אתם שמרו על אחיכם שבעה.

ומניין ששימר הקב"ה על עולמו שבעה [בראשית ז י] ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ.
From where in the Torah [do we learn] that mourning is for seven [days]? “He made seven days of mourning for his father.” (Genesis 50:10).

But do we learn [from]  a matter prior to the giving of the Torah? Rebbi Ya’akov son of Acha in the name of Rebbi Ze’ira: “We learn it from this: ‘You shall sit at the entrance to the Tent of Meeting day and night for seven days and keep charge of the watch of the dwelling place of Hashem.” (Leviticus 8:35) Just as the Holy One, blessed be He keeps watch on His world for seven, so you should keep watch on your brothers for seven.

From where [do we learn] that the Holy One, blesssed be He watched over His world for seven? “Then it was after seven days the flood waters were on the Earth.” (Genesis 7:10)

However, the Jerusalem Talmud challenges the idea in that this practice was from before the Torah. Can we really learn from the practices of people who did not yet have the Torah? I assume this dilemma happens for most newly created legal systems as to how much to abandon previous practice and how much to keep.

רמב"ם הלכות אבל פרק א, הלכה א
Maimonides Laws of Mourning, Chapter 1, Law 1
מצות עשה להתאבל על הקרובים… ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה.
It is a positive commandment to mourn for relatives… but mourning from the Torah is only for the first day - which is the day of death and day of burial - but the other seven days are not a Torah law, even though it says in the Torah, “He made seven days of mourning for his father.”  [When] the Torah was given law was renewed and Moses our Rabbi established for Israel seven days of mourning and seven days of celebrating [after a wedding].
Maimonides clearly sides with the idea that the Torah renewed all law and anything that came before was not so relevant. For him, the Torah represents a large break in practice.

תורה תמימה הערות בראשית פרק נ
Torah Temimah, Notes, Genesis 50
Barukh Epstein, 20th Century Belarus
שוב פריך בירושלמי, וכי למדין מקודם מתן תורה ונוסחא אחרינא ולמדין מקודם מת"ת, בלשון בתמיה… ובאמת בכלל הענין פלא, שהרי כמה וכמה ענינים אנו למדין מקודם מת"ת, ומה ראה הירושלמי כאן לחקור ולהקשות על זה.
Further the Jerusalem Talmud challenges, “Do we learn from earlier than the giving of the Torah?” Or another version is, “We learn from before the giving of Torah?” This is the language of a question… and in truth this is a surprising matter in general, for we learn many matters from before the giving of Torah. So what here makes the Jerusalem Talmud investigate and challenge this?
The Torah Temimah challenges Maimonides’ opinion on the matter, making a claim that there was not such a harsh break in law at Sinai.

דף על הדף מועד קטן דף כ עמוד א
Daf al Ha’Daf, Moed Kattan 20a
David Avraham Mandelbaum, 20th Century
An answer in the name the Gaon Rav Yosef Shalom Elyashiv who responded: For sure we learn from before the giving of the Torah. But mourning is different, and we do not learn about mourning from before the giving of the Torah. The reason for this is that mourning cancels out many Torah level commandments which were not obligatory before the giving of the Torah. For example, learning Torah, the commandment of getting married, the commandment of having children, and Shabbat (for those who think that enjoyment of Shabbat is from the Torah).
תירוץ בשם הגאון ר' יוסף שלום אלישיב שליט"א שהשיב: אכן למדים מקודם מתן תורה, אך אבילות שונה, ואין למדים מאבילות שקודם מתן תורה. סיבת הדבר היא, משום שאבילות מבטלת כמה וכמה מצוות דאורייתא שלא התחייבו בהם לפני מתן תורה, כגון מצות תלמוד תורה, מצות נישואין (ראה רמב"ם פ"א מהלכות אישות וספר המצוות להרמב"ם מצוה ריג), מצות פריה ורביה (ראה "משנה למלך" פ"י מהלכות מלכים ה"ז, ד"ה וראיתי בזה), שבת (לשיטת הסוברות כי "כבוד שבת" או "עונג שבת" הם מן התורה).
I think Rav Elyashiv’s explanation is a nice way to resolve our issue, but I find it somewhat ironic in that burial and mourning practices seem - in my experience - to be the practices through which most people connect to tradition. Of course, that could be the place where the Torah is most needed to create new law, especially considering some of the ancestor worship and personal injury practices surrounding ancient mourning.


Part II: The Rules of Kaddish
Kaddish has so many different customs and I think this makes it difficult in places where many mourners are saying kaddish at the same time. While the Arukh Hashulchan does not mention every practice, I thought this piece might clarify the ideas behind many of them. Here I present his take on how far we go in responding to the first piece in kaddish. Some people go all the way to the first word of the second paragraph. Here we have another practice presented which is for the congregation to respond with the entire second paragraph! Also presented are rules of bowing during kaddish (many shuls do not practice this in my experience) and standing or sitting during kaddish. For transliterated words I translated into English in parentheses.

ערוך השולחן אורח חיים סימן נו
Arukh Hashulchan OC 56
סעיף ד
עד כמה עונין אמן יהא שמיה רבה יש בזה דעות י"א שאין לענות רק עד עלמיא וזהו דעת הטור וכן משמע מהרמב"ם ע"ש

ודעת המקובלים לענות גם יתברך וזהו דעת רבינו הב"י שכתב בסעיף ג' העונים עד לעלמי עלמיא בלבד טועים הם כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך עכ"ל

ומקורו מהמדרש [עב"י] ושם הכונה בהפסק דיבור כמבואר למעיין שם ומ"מ נראה שגם בענייה אין להפסיק [ב"י] וכ"כ רבינו בחיי פ' שמות על פסוק ותעל שועתם אל האלהים [שמות ב, כג] וז"ל וצריך לחבר מלת עלמיא ליתברך ואין להפסיק בהם כלל כשם וכו' עכ"ל

ויש שעונים עד דאמירן בעלמא [ב"י בשם רבינו דוד אבודרהם]

ורוב העולם תפסו לעיקר כדברי רבינו הב"י שעונים עד יתברך וכן המנהג [והגר"א כתב עד עלמיא]
Article 4
How far do we  continue in responding, “Amen. May His great Name…?” (yehe shmeh rabbah) There are differing opinions in this.

There are those who say that one only answers until “a’lmaya (forever),” and this is the opinion of the Tur, and follows from the Rambam.

The opinion of the Kabbalists is to also answer with the word, “yitbarakh (He will be blessed),” and this is the opinion of our Rabbi the Beit Yosef who wrote in article 3, those who only answer, “l’almey a’lmaya (forever and ever),” are mistaken, for it is forbidden to separate between “a’lmaya” and “yitbarakh.”

And its origin is from the midrash, but there the intention is about breaking by speaking [other words] as is explained to one who looks there. Nonetheless, it seems that also in answering one should not stop. So wrote our Rabbeinu B’achya in the portion Sh’mot on the verse, “Then their cry ascended to the God.” (Exodus 2:23) This is what he said, “And one needs to join the word a’lmaya to yitbarakh, and one should not interrupt between them at all like there, etc.”

And there are those who say all the way to “da’amiran b’al’ma (as are said in the world).” [This is all the way to the end of the next paragraph of kaddish.]

But most of the world follows the main idea according to the words of the Beit Yosef and responds up until “yitbarakh,” and this is the custom - but the GR”A wrote [one only  responds] until “a’lmaya.”
סעיף ה
הרמב"ם [סדר התפלה, נוסח הקדיש] כתב שאחר שאומר הש"ץ יתב' עונין אמן וכתב הטור שלא נהגו כן ע"ש

וכ"ש לפי מנהגינו שעונים עד יתברך ודאי לא שייך עניית אמן ואומרים יתברך וישתבח וכו' ויתעלה ויתהלל וי"א שאין לומר ויתהלל שא"צ לומר רק ז' שבחים כנגד שבעה רקיעים ומן יתברך עד ויתעלה יש ז' תיבות והאומרים זה חושבים מן וישתבח והמנהג פשוט לאומרו
Article 5
The Rambam wrote that after the prayer leader says, “yitbarakh,” we say, “Amen.” And the Tur wrote that this was not their practice.

And as  we wrote, according to our practice we respond up to “yitbarakh,” for sure this does not take a response of “amen” (since one does not usually answer, “amen,” to themselves). And they [the prayer leaders] say, “yitbarakh, v’yishtabachv’yit’aleh, v’yithallal (He will be blessed, and He will be praised, and He will be exalted, and He will be praised). And there are those who say not to say, “v’yithallal,” for one only needs seven praises comparable to the seven heavenly spheres, and from yitbarakh until v’yit’aleh are seven words. And those who say this phrase calculate [the seven praises starting] from v’yishtabach.  And the regular custom is to say it.
סעיף ז
כתבו הטור והש"ע שיש חמשה כריעות בקדיש כשאומר יתגדל כורע וכן ביהא שמיה רבה וביתברך ובבריך הוא ובואמרו אמן

וכתב הטור בשם רב נחשון גאון דד' כריעות הם לחובה ואחד של רשות אך הוא חשיב הכריעה החמישית אצל עושה שלום ע"ש

ויש שמגמגמין בכריעות אלו [הגר"א] משום דאין להוסיף על הכריעות שאמרו חכמים ונלע"ד דאינם כריעות ממש ככריעות של שמ"ע אלא לשחוח מעט וכן יש לעשות ולאחר שסיים הקדיש פוסע ג' פסיעות ואח"כ אומר עושה שלום וכו' והמנהג לכרוע קצת כדברי רב נחשון שהבאנו:
Article 7
The Tur and Shulchan Arukh wrote that there are five bows in the kaddish. When one says, “yitgadel,” one bows. And also for, “y’he shmeh rabbah,” and at, “yitbarakh,” and at, “brikh hu,” and in his saying, “amen.”

And the Tur wrote in the name of Rav Nachshon Gaon, that four of the bows are required and one is optional. But he considered the fifth bow to be the one during “oseh shalom (Who  makes peace).”

And there are those who are hesitant about these bows (the GR”A) since one should not add to the bows which are sages discussed. And in my humble opinion, that these are not real bows like in the sh’moneh esreh, but rather little bows, and that is how one should perform [them].

And after one finishes kaddish, one takes three steps and after says, “oseh shalom (Who makes peace),” and the custom is to bow a bit like the words of Rav Nachshom which we mentioned.
סעיף ט
וכתב רבינו הרמ"א שיש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה עכ"ל והמהרי"ל לא ס"ל כן וכ"כ בכונות ובכתבי האר"י ז"ל שכל קדיש שתופסו מעומד יעמוד עד אחר איש"ר וכשיושב א"צ לעמוד [מג"א סק"ד]
Article 9
Our Rabbi the Rema wrote that one should stand when one is responding to kaddish and any matter of holiness. But the Maharil did not think as such, and so wrote the AR”I that any kaddish where one is standing he should stand until after, “amen, y’he shmeh rabbah,” but when one is sitting he does not need to stand.

Thursday, December 25, 2014

Parashat Vayigash 5775

Part I: The Torah of Travelers
After revealing his identity to his brothers, Joseph bids them to retrieve his (and their) father from Israel and bring him to Egypt. Along with the gifts with which he sends them, Joseph also tells them not to fret (or perhaps not to fear) on the road. One way our tradition understands this that Joseph was commanding them to not learn Torah on the way. Of course, anytime a cessation of Torah study is suggested, objections will arise. I found the explanation below of the Daf al Ha’Daf (one of many he suggests) to especially resonate for those of us who have found difficulties in maintaining strict religious practice as travelers.

בראשית פרשת ויגש פרק מה
Genesis 45
(כד) וַיְשַׁלַּח אֶת־אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ:
(24) He [Joseph] sent his brothers and then they went; then he said to them, “Do not fret (or be afraid) on the road.”

מלכים ב פרק ב
2 Kings 2
(יא) וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב־אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם:
(11) It was that they (Elijah and Elisha)  were walking - walking and talking - and here were a fiery chariot and fiery horses, and they caused a separation between the two of them and Elijah ascended in a storm to the Heavens.


תלמוד בבלי מסכת תענית דף י עמוד ב
Babylonian Talmud, Tractate Ta’anit 10b
אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך.

איני? והאמר רבי אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר ויהי המה הלכים (הולך) +מסורת הש"ס: הלוך+ ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם, טעמא - דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור -ראויין לישרף! - לא קשיא;

הא - למיגרס, הא - לעיוני.
“Do not fret on the road.” Said Rabbi Elazar: Joseph said to his brothers, “Do not deeply engage in a matter of religious law, lest the road cause you to fret.”

Really? But did not Rabbi Ilai son of Brekhiya say: Two scholars who are walking on the road with no words of Torah between them are fit to be burned, as it says, “ It was that they (Elijah and Elisha)  were walking - walking and talking - and here were a fiery chariot and fiery horses, and they caused a separation between the two of them…” The reason [that they were saved] was because there were words [of Torah]. If there had not been words of Torah, they would have been fit to be burned.

This (where words of Torah are beneficial while walking) is to review, and this (where they are not beneficial) is to engage deeply.

דף על הדף תענית דף י עמוד ב
Daf al Ha’Daf, Ta’anit 10b, David Avraham Mandelbaum, 20th Century Israel
Further one may answer: In the opinion of our Rabbis, the Tosafot in “Da’at Zekenim,” Joseph’s instructions were not about learning Torah or Jewish law. Rather, he commanded them to not be strict in religious legal matters on the road, [for example] in the matter of food in not eating d’mai (food which is suspect of being untithed and Rabbinically forbidden to eat). And his intention was they should not be strict, lest their hosts on the road be angry (an alternative translation of the root r.g.z. which I translated as, “fret”). And this follows the law in the Mishnah, “One may feed d’mai to the poor and to guest lodgers,” and one should not be strict about the laws of d’mai on the road.
עוד יש לתרץ: לדעת רבותינו בעלי התוספות ב"דעת זקנים", הוראתו של יוסף לא היתה על לימוד התורה וההלכה. אלא ציוה אותם שלא יחמירו בדבר הלכה בדרך, בעניני המאכל שלא לאכול דמאי - וכוונתו היתה שלא יחמירו על עצמם, שמא ירגז עליהם אושפיזין הדרך.וזאת על פי ההלכה שבמשנה (דמאי פרק ג משנה א): "מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנאי דמאי", ואין להקפיד על הלכות דמאי בדרכים.

Part II: Watching the Road
This part uses the same verse as Part I and comes from the continuation of the Talmud in that part. It is an alternative explanation of Joseph’s warning to his brothers. I really enjoy the Tosafot here since it is an example of dealing with empirical evidence which seems to contradict the Talmud.

בראשית פרשת ויגש פרק מה
Genesis 45
(כד) וַיְשַׁלַּח אֶת־אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ:
(24) He [Joseph] sent his brothers and then they went; then he said to them, “Do not fret (or be afraid) on the road.”

תלמוד בבלי מסכת תענית דף י עמוד ב
Babylonian Talmud, Tractate Ta’anit 10b
במתניתא תנא: אל תפסיעו פסיעה גסה... דאמר מר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם.
In Mishnaic literature is was taught: Do not take large steps… for the master said, “A large step removes one five-hundredth of a person’s eyesight.”

רש"י מסכת תענית דף י עמוד ב
Rashi on the above
In Mishnaic literature it was taught: What is, “do not fret on the road?” Do not injure yourselves with large steps.
במתניתא תנא - מאי אל תרגזו בדרך - אל תזיקו עצמכם בפסיעה גסה.
תוספות מסכת תענית דף י עמוד ב
Tosafot on the above
A large step removes one five-hundredth of a person’s eyesight - One should not challenge that if this is the case, in five-hundred large paces all of a person’s eyesight would be removed. For we see that this is not the case! It seems fitting to explain that the first step takes one five-hundredth, and the second takes less than the first, for the second only takes one five-hundredth of the remaining eyesight.

But still this is difficult, for what is different about the first step in that it takes more than the second? Rather, one should say that only the first step takes so much, and from there on he adapts to it (literally, once he treads, he treads).

Alternatively, the first step takes more since all beginnings are difficult.
פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם - ואין להקשות אם כן בחמש מאות פסיעות גסות יהיה ניטל כל מאור עיניו של אדם והא קא חזינן דלאו הכי הוה ונראה לפרש דהפסיעה ראשונה נוטל אחת מחמש מאות והפסיעה שניה נוטל פחות מן הראשונה ששניה אינה נוטלת אלא אחד מחמש מאות הנשארים...

אבל עדיין קשה דמ"ש פסיעה ראשונה דנוטלת יותר מן השניה אלא יש לומר דלא נוטלת אלא פסיעה ראשונה דוקא ומכאן ואילך כיון דדש דש

אי נמי פסיעה ראשונה נוטלת טפי משום דכל התחלות קשות.

Part III: Invitation to Prayer
I find the Arukh Hashulchan very good at explaining the way a certain law should probably work out in principle, but then giving meaning to a common practice which deviates from this principle. To me this seems like posek (a Jewish legal decisor) who is in tune with his followers as well as the principle of מנהג ישראל עוקר תורה (the custom of Israel uproots Torah). Here the author explains that the prayer leader has distinct parts of the kedushah (the third blessing said during the leader’s repetition of the amidah) which should not be said by the congregation, but which it is nonetheless the custom of the congregation to say.

ערוך השולחן אורח חיים סימן קכה
Arukh Hashulchan OC 125
סעיף א
ג' קדושות יש בסדר התפלה קדושת יוצר שאנו מספרים איך שהמלאכים מקדשים שמו יתברך וקדושת ובא לציון נתקנה משום לימוד כדאיתא שלהי סוטה ויתבאר בסי' קל"ב והקדושה העיקרית היא בתפלת י"ח בברכת אתה קדוש וזהו שאנחנו מקדשים שמו יתברך ולכן אנו מחויבים לעמוד בקדושה זו וברגלים מכוונות כמו בתפלה ממש משא"כ בשני קדושות האחרות ומעיקר הקדושה היה לנו לומר מיד אחר שסיים הש"ץ מחיה המתים קדוש קדוש וגו' אלא שאין קדושה בלא הזמנה ולכן מקודם הש"ץ מזמין אותנו לומר קדוש ולזה אומר מקודם נקדישך ונעריצך או נקדש את שמך וזהו הכנה והזמנה לומר קדוש כמו שקודם אמן יהא שמיה רבה שהוא עיקר הקדיש אומר הש"ץ קודם יתגדל ויתקדש שהוא ג"כ הכנה והזמנה:
Article 1:
In the order of prayer there are three kedushot (declarations of God’s sanctity): the kedushah of creation (the first blessing before the sh’ma) where we tell of how the angels sanctify His Name, may It be blessed, and the kedushah of “And comes to Zion” (u’va l’tzion) which was established for the sake of learning as explained at the end of tractate Sotah and will be explained later (in the Arukh Hashulchan). And the main kedushah is in the shemoneh esreh during the blessing, “You are holy,” and that is where we sanctify His Name, may It be blessed. Therefore we are obligated to stand during this kedushah and with parallel legs  like in the amidah itself, which is not the case for the other two kedushot. And following the main point of the kedushah, we should immediately say - after the prayer leader finishes “Who gives life to the dead,” (the second blessing), “Holy, holy, etc.” However, there is no sanctification without invitation, therefore beforehand the prayer leader invites us to say, “Holy,” therefore he first says, “We will  sanctify You and praise Your power,” or, “We will sanctify Your Name,” and this is preparation and invitation to say, “Holy,” just as before, “May His great Name,” (ye’he shmei rabbah) which is the central point of kaddish, the prayer leader says, “Will be magnified and sanctified,” (yitzgadel v’yitkadesh) which is also preparation and invitation.
סעיף ב
והנה רבינו הב"י כתב אין הציבור אומרים עם הש"ץ נקדישך אלא שותקין ומכוונין למה שש"ץ אומר עד שמגיע לקדושה ואז עונים הציבור קדוש עכ"ל וזהו מטעם שבארנו שהש"ץ מכינם ומזמינם לומר קדוש וכשם שאין הציבור אומרים יתגדל ויתקדש אלא מתחילין מיהא שמיה רבה כמו כן בקדושה הצבור צריכין להתחיל מן קדוש ולא לומר נקדישך וכן יש עדיין במקצת מקומות המנהג כן אבל בכל מדינתינו אומרים הציבור ג"כ נקדישך או נקדש ואין קפידא בזה ואנחנו כולנו מזמינים עצמינו לקדושה ולפ"ז היה לנו לומר גם לעומתם ברוך יאמרו וכן ובדברי קדשך וכו' וזה אין אנו נוהגים [עב"י וט"ז] וי"ל דרק קודם הקדושה אנו מזמינים עצמינו אבל בתוך הקדושה אין רצונינו להפסיק בהכנת הקדושה ודי בהש"ץ לבדו:
Article 2:
And here our Rabbi, the Beit Yosef, wrote that the congregation should not say - with the prayer leader - “we will sanctify You,” but rather should be silent and focused on what the prayer leader says, until he comes to the kedushah and then the congregation responds, “Holy.” And this is due to the reason which we explained that the prayer leader prepares them and invites them to say, “Holy.” And just like the congregation does not say, “Will be magnified and sanctified,” (yitgadel v’yitzkadesh) but rather begins from, “May His great Name,” so too the congregation needs to begin from, “Holy,” and not to say, “We will sanctify You.” So too this is still the custom in some places, but in all of our lands the congregation also says, “We will sanctify You,” or, “We will sanctify,” but there is no  need to object to this. We all invite ourselves to the kedushah. But according to this explanation, we should also say, “Opposite them they say, ‘Blessed,’” (l’umatam barukh yomeru, barukh) and so too, “In the words of Your holiness, etc.” (u’vdivrei kodshekha) (the other two pieces the prayer leader says in kedushah), but we do not have such a practice. And there is to say (to answer this challenge), that we only invite ourselves before the kedushah, but during the kedushah, it is not our desire to pause for the preparation of the kedushah, and it is enough for the prayer leader to do this by himself.