Get email notifications of blog updates

Thursday, December 25, 2014

Parashat Vayigash 5775

Part I: The Torah of Travelers
After revealing his identity to his brothers, Joseph bids them to retrieve his (and their) father from Israel and bring him to Egypt. Along with the gifts with which he sends them, Joseph also tells them not to fret (or perhaps not to fear) on the road. One way our tradition understands this that Joseph was commanding them to not learn Torah on the way. Of course, anytime a cessation of Torah study is suggested, objections will arise. I found the explanation below of the Daf al Ha’Daf (one of many he suggests) to especially resonate for those of us who have found difficulties in maintaining strict religious practice as travelers.

בראשית פרשת ויגש פרק מה
Genesis 45
(כד) וַיְשַׁלַּח אֶת־אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ:
(24) He [Joseph] sent his brothers and then they went; then he said to them, “Do not fret (or be afraid) on the road.”

מלכים ב פרק ב
2 Kings 2
(יא) וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב־אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם:
(11) It was that they (Elijah and Elisha)  were walking - walking and talking - and here were a fiery chariot and fiery horses, and they caused a separation between the two of them and Elijah ascended in a storm to the Heavens.


תלמוד בבלי מסכת תענית דף י עמוד ב
Babylonian Talmud, Tractate Ta’anit 10b
אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך.

איני? והאמר רבי אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר ויהי המה הלכים (הולך) +מסורת הש"ס: הלוך+ ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם, טעמא - דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור -ראויין לישרף! - לא קשיא;

הא - למיגרס, הא - לעיוני.
“Do not fret on the road.” Said Rabbi Elazar: Joseph said to his brothers, “Do not deeply engage in a matter of religious law, lest the road cause you to fret.”

Really? But did not Rabbi Ilai son of Brekhiya say: Two scholars who are walking on the road with no words of Torah between them are fit to be burned, as it says, “ It was that they (Elijah and Elisha)  were walking - walking and talking - and here were a fiery chariot and fiery horses, and they caused a separation between the two of them…” The reason [that they were saved] was because there were words [of Torah]. If there had not been words of Torah, they would have been fit to be burned.

This (where words of Torah are beneficial while walking) is to review, and this (where they are not beneficial) is to engage deeply.

דף על הדף תענית דף י עמוד ב
Daf al Ha’Daf, Ta’anit 10b, David Avraham Mandelbaum, 20th Century Israel
Further one may answer: In the opinion of our Rabbis, the Tosafot in “Da’at Zekenim,” Joseph’s instructions were not about learning Torah or Jewish law. Rather, he commanded them to not be strict in religious legal matters on the road, [for example] in the matter of food in not eating d’mai (food which is suspect of being untithed and Rabbinically forbidden to eat). And his intention was they should not be strict, lest their hosts on the road be angry (an alternative translation of the root r.g.z. which I translated as, “fret”). And this follows the law in the Mishnah, “One may feed d’mai to the poor and to guest lodgers,” and one should not be strict about the laws of d’mai on the road.
עוד יש לתרץ: לדעת רבותינו בעלי התוספות ב"דעת זקנים", הוראתו של יוסף לא היתה על לימוד התורה וההלכה. אלא ציוה אותם שלא יחמירו בדבר הלכה בדרך, בעניני המאכל שלא לאכול דמאי - וכוונתו היתה שלא יחמירו על עצמם, שמא ירגז עליהם אושפיזין הדרך.וזאת על פי ההלכה שבמשנה (דמאי פרק ג משנה א): "מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנאי דמאי", ואין להקפיד על הלכות דמאי בדרכים.

Part II: Watching the Road
This part uses the same verse as Part I and comes from the continuation of the Talmud in that part. It is an alternative explanation of Joseph’s warning to his brothers. I really enjoy the Tosafot here since it is an example of dealing with empirical evidence which seems to contradict the Talmud.

בראשית פרשת ויגש פרק מה
Genesis 45
(כד) וַיְשַׁלַּח אֶת־אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ:
(24) He [Joseph] sent his brothers and then they went; then he said to them, “Do not fret (or be afraid) on the road.”

תלמוד בבלי מסכת תענית דף י עמוד ב
Babylonian Talmud, Tractate Ta’anit 10b
במתניתא תנא: אל תפסיעו פסיעה גסה... דאמר מר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם.
In Mishnaic literature is was taught: Do not take large steps… for the master said, “A large step removes one five-hundredth of a person’s eyesight.”

רש"י מסכת תענית דף י עמוד ב
Rashi on the above
In Mishnaic literature it was taught: What is, “do not fret on the road?” Do not injure yourselves with large steps.
במתניתא תנא - מאי אל תרגזו בדרך - אל תזיקו עצמכם בפסיעה גסה.
תוספות מסכת תענית דף י עמוד ב
Tosafot on the above
A large step removes one five-hundredth of a person’s eyesight - One should not challenge that if this is the case, in five-hundred large paces all of a person’s eyesight would be removed. For we see that this is not the case! It seems fitting to explain that the first step takes one five-hundredth, and the second takes less than the first, for the second only takes one five-hundredth of the remaining eyesight.

But still this is difficult, for what is different about the first step in that it takes more than the second? Rather, one should say that only the first step takes so much, and from there on he adapts to it (literally, once he treads, he treads).

Alternatively, the first step takes more since all beginnings are difficult.
פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם - ואין להקשות אם כן בחמש מאות פסיעות גסות יהיה ניטל כל מאור עיניו של אדם והא קא חזינן דלאו הכי הוה ונראה לפרש דהפסיעה ראשונה נוטל אחת מחמש מאות והפסיעה שניה נוטל פחות מן הראשונה ששניה אינה נוטלת אלא אחד מחמש מאות הנשארים...

אבל עדיין קשה דמ"ש פסיעה ראשונה דנוטלת יותר מן השניה אלא יש לומר דלא נוטלת אלא פסיעה ראשונה דוקא ומכאן ואילך כיון דדש דש

אי נמי פסיעה ראשונה נוטלת טפי משום דכל התחלות קשות.

Part III: Invitation to Prayer
I find the Arukh Hashulchan very good at explaining the way a certain law should probably work out in principle, but then giving meaning to a common practice which deviates from this principle. To me this seems like posek (a Jewish legal decisor) who is in tune with his followers as well as the principle of מנהג ישראל עוקר תורה (the custom of Israel uproots Torah). Here the author explains that the prayer leader has distinct parts of the kedushah (the third blessing said during the leader’s repetition of the amidah) which should not be said by the congregation, but which it is nonetheless the custom of the congregation to say.

ערוך השולחן אורח חיים סימן קכה
Arukh Hashulchan OC 125
סעיף א
ג' קדושות יש בסדר התפלה קדושת יוצר שאנו מספרים איך שהמלאכים מקדשים שמו יתברך וקדושת ובא לציון נתקנה משום לימוד כדאיתא שלהי סוטה ויתבאר בסי' קל"ב והקדושה העיקרית היא בתפלת י"ח בברכת אתה קדוש וזהו שאנחנו מקדשים שמו יתברך ולכן אנו מחויבים לעמוד בקדושה זו וברגלים מכוונות כמו בתפלה ממש משא"כ בשני קדושות האחרות ומעיקר הקדושה היה לנו לומר מיד אחר שסיים הש"ץ מחיה המתים קדוש קדוש וגו' אלא שאין קדושה בלא הזמנה ולכן מקודם הש"ץ מזמין אותנו לומר קדוש ולזה אומר מקודם נקדישך ונעריצך או נקדש את שמך וזהו הכנה והזמנה לומר קדוש כמו שקודם אמן יהא שמיה רבה שהוא עיקר הקדיש אומר הש"ץ קודם יתגדל ויתקדש שהוא ג"כ הכנה והזמנה:
Article 1:
In the order of prayer there are three kedushot (declarations of God’s sanctity): the kedushah of creation (the first blessing before the sh’ma) where we tell of how the angels sanctify His Name, may It be blessed, and the kedushah of “And comes to Zion” (u’va l’tzion) which was established for the sake of learning as explained at the end of tractate Sotah and will be explained later (in the Arukh Hashulchan). And the main kedushah is in the shemoneh esreh during the blessing, “You are holy,” and that is where we sanctify His Name, may It be blessed. Therefore we are obligated to stand during this kedushah and with parallel legs  like in the amidah itself, which is not the case for the other two kedushot. And following the main point of the kedushah, we should immediately say - after the prayer leader finishes “Who gives life to the dead,” (the second blessing), “Holy, holy, etc.” However, there is no sanctification without invitation, therefore beforehand the prayer leader invites us to say, “Holy,” therefore he first says, “We will  sanctify You and praise Your power,” or, “We will sanctify Your Name,” and this is preparation and invitation to say, “Holy,” just as before, “May His great Name,” (ye’he shmei rabbah) which is the central point of kaddish, the prayer leader says, “Will be magnified and sanctified,” (yitzgadel v’yitkadesh) which is also preparation and invitation.
סעיף ב
והנה רבינו הב"י כתב אין הציבור אומרים עם הש"ץ נקדישך אלא שותקין ומכוונין למה שש"ץ אומר עד שמגיע לקדושה ואז עונים הציבור קדוש עכ"ל וזהו מטעם שבארנו שהש"ץ מכינם ומזמינם לומר קדוש וכשם שאין הציבור אומרים יתגדל ויתקדש אלא מתחילין מיהא שמיה רבה כמו כן בקדושה הצבור צריכין להתחיל מן קדוש ולא לומר נקדישך וכן יש עדיין במקצת מקומות המנהג כן אבל בכל מדינתינו אומרים הציבור ג"כ נקדישך או נקדש ואין קפידא בזה ואנחנו כולנו מזמינים עצמינו לקדושה ולפ"ז היה לנו לומר גם לעומתם ברוך יאמרו וכן ובדברי קדשך וכו' וזה אין אנו נוהגים [עב"י וט"ז] וי"ל דרק קודם הקדושה אנו מזמינים עצמינו אבל בתוך הקדושה אין רצונינו להפסיק בהכנת הקדושה ודי בהש"ץ לבדו:
Article 2:
And here our Rabbi, the Beit Yosef, wrote that the congregation should not say - with the prayer leader - “we will sanctify You,” but rather should be silent and focused on what the prayer leader says, until he comes to the kedushah and then the congregation responds, “Holy.” And this is due to the reason which we explained that the prayer leader prepares them and invites them to say, “Holy.” And just like the congregation does not say, “Will be magnified and sanctified,” (yitgadel v’yitzkadesh) but rather begins from, “May His great Name,” so too the congregation needs to begin from, “Holy,” and not to say, “We will sanctify You.” So too this is still the custom in some places, but in all of our lands the congregation also says, “We will sanctify You,” or, “We will sanctify,” but there is no  need to object to this. We all invite ourselves to the kedushah. But according to this explanation, we should also say, “Opposite them they say, ‘Blessed,’” (l’umatam barukh yomeru, barukh) and so too, “In the words of Your holiness, etc.” (u’vdivrei kodshekha) (the other two pieces the prayer leader says in kedushah), but we do not have such a practice. And there is to say (to answer this challenge), that we only invite ourselves before the kedushah, but during the kedushah, it is not our desire to pause for the preparation of the kedushah, and it is enough for the prayer leader to do this by himself.

No comments:

Post a Comment