Get email notifications of blog updates

Sunday, December 7, 2014

Parashat Vayera 5775

Part I: It was Pesach
The end of our parasha shows a strong connection in Rabbinic literature to Rosh Hashana, but the beginning is connected to Passover. This connection appears at least one early place in Breishit; and while it is perhaps sensible to take a fairly non-ritualistic book like Breishit and connect it to ritual, it seems a little odd when we get to Rashi’s interpretation and connecting it to the matzah made by Lot. The Siftei Chachamim are uncomfortable at that point with Lot making matzah for Passover when Abraham seems to make regular (possibly very leavened) cakes.


בראשית פרשת בראשית פרק ד
(ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיקֹוָק:
(3) It was after some time, and Cain brought a grain offering to Hashem from the fruit of the Earth


מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת בראשית פרק ד
ויהי מקץ ימים. זמן פסח היה, אמר אדם לבניו עתידים ישראל כולם להביא פסחיהם ויהיו לרצון ועת רצון היא זאת, אף אתם הביאו קרבניכם לפניו וירצה לכם:
It was after some time: It was the time of Pesach. Adam said to his sons, “In the future, all of Israel will bring their paschal sacrifices and they will be pleasing, and this is a pleasing time, so you too should bring your sacrifices before Him, and he will be satisfied with you.”


בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מב
ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט ולמה נקרא שמו עוג שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות
Reish Lakish in the name of Bar Kafra: He was Og, he was Palit (the survivor). Why was his name called, “Og [עוג]?” For he came and found Avram sitting engaged in cakes [עוגות] of matzah.


בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה מח
לושי ועשי עוגות, הדא אמרת פרס הפסח הוה
“Knead and make cakes,” this says that it was part way through the time of preparation for Passover.


בראשית פרשת וירא פרק יח
(ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל־שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת:
(6) Abraham hurried to the tent to Sarah and said, “Hurry, three seah of fine flour. Knead and make cakes.”


בראשית פרשת וירא פרק יט
(ג) וַיִּפְצַר־בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל־בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:
(3) He pressed them hard, and they diverted to him and arrived at his house. Then he made them a feast, and baked matzahs and they ate.


רש"י בראשית פרשת וירא פרק יט
ומצות אפה - פסח היה:
And baked matzahs - it was Passover.


שפתי חכמים בראשית פרשת וירא פרק יט
והא דאמר גבי אברהם (לעיל י"ח ו') לושי ועשי עוגות, ולא אמר מצות שהרי פסח היה והיה לו לומר עוגות מצות, יש לומר דאברהם ציוה שתעשה מצה עשירה לפי כבוד האורחים וק"ל:
That which was said about Abraham, “Knead and make cakes,” and it doesn’t say, “matzahs,” for it was Passover, so it should have said, “cakes of matzah.” There is to say that Abraham commanded that she [Sarah] should make rich matzah due to honor of the guests, and this is easy to understand.


Part II: Rosh Hashana
Continuing the holiday theme, this Midrash connects Sarah to the shofar. It relates to a later debate in the Gemara about the sound of the shofar and the cry of Sisra’s mother. One of the possible sounds is known as a yevavah.


פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק לא
Pirkei d’Rebbi Eliezer, Chapter 31 (1st and 8th centuries CE?)
When Abraham returned from Mount Moriah, Sama’el was angry, for he saw he was not successful at fulfilling his heart’s desire by nullifying Abraham our Father’s sacrifice.

What did he do? He went and said to Sarah, “Did you hear what is happening in the world?”

She said to him, “No.”

He said to her, “Abraham took his son Isaac, slaughtered him, and sacrificed him on the altar as an olah offering.”

Sarah began to cry and shrieked three yevavot in juxtaposition to the three tekiot, three shrill yevavot in juxtaposition with  the three yevavot. Her soul flew off and she died.
וכששב אברהם מהר המוריה חרה אפו של סמאל שראה שלא עלתה בידו תאות לבו לבטל קרבנו של אברהם אבינו,

מה עשה הלך ואמ' לשרה הלא שמעת מה נעשה אח"ר בעולם,
אמרה לו לאו,

אמ' לה לקח אברהם את יצחק בנו ושחטו והקריבו על גבי המזבח לעולה,

התחילה שרה לבכות ומיללת שלשה יבבות כנגד שלשה תקיעות שלשה יבבות יללות כנגד שלשה יבבות, ופרחה נשמתה ומתה


Part III: Pray quietly
The Rabbis, learning from Hannah, rule that while praying (the Amidah) we should do so silently. Similarly, they take a piece from Elijah mocking the prophets of ba’al, telling them that maybe if they were to raise their voices, their god might hear them.


ערוך השולחן אורח חיים סימן קא
סעיף ד
בגמרא [ל"א.] למדו מקראי דתפלת חנה דכתיב [שמואל א' א, יג] וחנה היא מדברת על לבה וקולה לא ישמע רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו כלומר שיאמר התיבות כתקונם וקולה לא ישמע מכאן שלא ישמיע קולו בתפלתו ותניא [ברכות כ"ד:] המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כאלו ח"ו אין הקב"ה שומע בלחש המגביה קולו בתפלתו ה"ז מנביאי השקר דכתיב בהו [מלכים א' יח, כז] קראו בקול גדול...
In the Gemara we learned from verses of Hannah’s tefillah, as it is written, “Hannah spoke in her heart and her voice was not head; only her lips moved.” From here we learn that one praying needs to cut with his lips: that is to say, he says the words in their proper manner, but her voice is not heard. From here we learn that one should not make their voice heard in tefillah, and it was taught in a braitta, “One who makes his voice heard in tefillah, behold he is one of little faith, as if, God forbid, the Holy One, Blessed be He cannot hear a whipser. One who raises his voice in tefillah, behold this is among the false prophets, as it is written about [Elijah mocking the prophets of ba’al], “Call in a louder voice.”

סעיף ה
בענין שלא ישמיע לאזניו יש מחלוקת י"א דאפילו לאזניו לא ישמיע וכן מפורש בתוספתא [פ"ג] והכי איתא שם יכול ישמיע קולו לאזנו פירש בחנה והיא מדברת על לבה וקולה לא ישמע עכ"ל אבל הרמב"ם כתב בפ"ה מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו עכ"ל וכ"כ הטור וכ"כ הרשב"א וכן הוא בירושלמי [פ"ב] שאומר שם המתפלל ולא השמיע לאזנו יצא עכ"ל הרי רק בדעבד יצא וכן פסקו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ב' דצריך להשמיע לאזניו וכן עיקר לדינא...
Regarding the issue of not making one’s voice heard to himself, there is a debate. There are those who say that even to his own ears he should not make it heard, and so it is explained in the Tosefta, as such there, “One might think one should make his voice heard by his own ears, but it is explained about Hannah, ‘She spoke in her heart and her voice was not heard.’” But the Rambam wrote in his commentary on the Mishne, “one forms the words with his lips and sounds them to his ear in a whisper but does not make his voice heard.” So too wrote the Tur, and the Rashba, and so it is in the Palestinian Talmud, in that it says there, “One who prays and does not make it heard by his ears has fulfilled his obligation,” implying this is only after the fact that he has fulfilled. So ruled our Rabbi, author of the Shulchan Arukh, that one needs to make it heard to his own ears, and this is the crux of the matter in law.


סעיף ו
וכל זה הוא כשיכול לכוין פירוש התפלה גם כשאומרם בלחש אבל אם אינו יכול לכוין בלחש כמו שיש בני אדם שכשמדברים בלחש אין נכנסין הדברים בלבם מותר לו להגביה קולו קצת כיון.. שא"א לו בענין אחר וה"מ בינו לבין עצמו אבל בציבור אסור דאתי למיטרד ציבורא
And all this is when his is able to focus on the meaning of the prayer when he says it in a whisper. But if he cannot focus with a whisper - such as there are people who when they whisper the words do not enter their hearts - it is permitted for him to raise his a voice a bit, since he has no other recourse. But this is only when he is alone, but in public it is forbidden for it troubles the public.

No comments:

Post a Comment